כתבו עלינו

אפרת שחר חובב, מידע 8 - מקומון גלילי, מאי 2014

בית של שלום

חיימק'ה ומרים הוד, בעלי מלון הבוטיק "בית שלום" במטולה, ארחו בביתם במשך שנתיים עשרים פליטי צד"ל, בני משפחתה של העובדת האהובה שלהם. את הבית העתיק, בן 120 שנה, הפכו בהמשך למסעדה המציגה בנוסף לתפריט העשיר גם את יצירות האמנות של בעלת הבית. סיפור שמתחיל ב-1882 ונגמר בסטייק מיושן לצד יין משובח.

ראשית גילוי נאות- קל לקנות את ליבי בפרחים ובאוכל טוב ושני אלה קידמו את פני בכניסתי  לבית שלום במטולה. פרחי גרניום בשלל צבעים גלשו מתוך כדי חרס ענקיים, בני טיפוחיה של בעלת הבית. פכפוך מי המזרקה לצד מטע הדובדבנים המשפחתי יצרו תחושה אירופאית משהו, כאילו לא מכאן. רחוב הראשונים במטולה, רחובה הראשי של המושבה השקטה הזו הוא כל כך נעים ומרגיע שעוד רגע הייתי נשארת לישון באחד מחדרי מלון הבוטיק הקטן הזה, מראשוני עסקי התיירות במטולה. אני פוגשת כאן את בעלי המקום, הזוג חיימק'ה ומרים הוד, הורים לארבעה וסבים לנכדים. השניים הקימו את המקום במו ידיהם . מרים מגישה לי את מיץ התפוחים המפורסם של המקום- ירוק ורענן, כצבעם של תפוחי הגרנד החמצמצים של המשק המשפחתי. הוא מופלא כמו שזה נשמע.

 חיימק'ה הוד (67) מספר על ימיה הראשונים של משפחתו בעמק החולה :" ב-1882 הגיע הסבא רבא שלי לארץ מהעיר מזריץ', ליטא. היו שם פרעות והם החליטו לעלות ארצה. הם קנו את מה שמוכר היום כבית דוברובין ביסוד המעלה. לימים, נמכר המקום למשפחת דוברובין והמשפחה שלי עברה לתוך המושבה. הסבא שלי עבד אצל משפחת סלומון ביסוד המעלה. הוא הכיר שם את סבתי יוכבד שמצאה חן בעיניו. מספרים שהיתה היפה של הגליל. כאשר הברון רוטשילד רכש ב-1895 את אדמות מטולה הוא חיפש יהודים כדי שימדדו את השטחים. בזה עבד סבא שלי. הוא מדד את אדמות המושבה. הוקצו 300 דונם לכל משק. התנאי למכירת הנחלה היה שמוכרים לאנשים נשואים ולא לרווקים. סבא שלי הציע נישואים ליוכבד וזו הייתה החתונה הראשונה במטולה. התנאים היו קשים- בגלל שהתורכים שלטו פה, הם לקחו את כל הגברים לעבודות שלהם, לא היה מי שיעבד את השדות. היה כמעט רעב. הסבתא שלי, שנשאר לה בנה הבכור שהגיע לגיל 13, שברה לו את הרגל שלא יקחו אותו לצבא. סבתא שלי היה אשה חולנית. בלידה הראשונה שלה אמר לה הרופא שהריון נוסף עלול להרוג אותה. היא אמרה לו- "אם לא אהיה שותפה למצוות פרו ורבו- אני צריכה למות" והביאה לעולם תשעה בנים ושתי בנות. היחידי שנשאר פה היה אבא שלי, הבן העשירי. הוא ירש משק גדול אבל לא היו מים. פרנסה לא הוציאו מכל השטח הגדול שהיה. רק אחרי מלחמת ששת הימים, כשהגיע אחי דוד פיין מבית הספר החקלאי שם למד בנהלל, הוא נטע מטעים ופיתח את המשק, והצלחנו לחיות מזה יפה מאוד.  לפני עשרים וחמש שנה לערך, שהיתי בארצות הברית במשלחת של חקלאים. הבנתי שקשה לחיות מחקלאות והחקלאים שם עוברים למסחר. החלטתי להקים ענף של תיירות. הקמתי שתי יחידות דיור שמאוד הצליחו. היינו מהראשונים שעשו את זה. אחרי חמש שנים הוספנו עוד שמונה יחידות. שלוש שנים אחר כך רכשתי את המגרש הצמוד, ברחוב הראשי. "

 בשנת 2007 יצאתי לפנסיה מבית הקירור "פרי מטולה" והתחלנו לבנות את המסעדה. לקחנו את אותו בית עתיק, בין 120 שנה, מראשוני הבתים במושבה. השארנו את האבנים המקוריות, חשפנו אותן כי בחלקן היו מכוסות. פתחנו מסעדה חלבית. הרעיון היה לגבן גבינות לבד כמו פעם. קניתי ציוד לפיסטור בתשעים אלף שקל. במשך שלוש שנים הכנתי גבינות רזות. אחרי שלוש שנים לא יכולתי יותר לקבל אספקת חלב. נאלצתי לאחסן את הציוד . כיום יש לנו מסעדה בשרית מהצהריים." בהמשך נדבר עוד על המסעדה הזו. בינתיים אספר לכם שארוחות הבוקר שלה דורגו בין עשר המשובחות בישראל. שתדעו.

מרים אופה בעצמה את העוגות של המסעדה. "רק היום ואתמול ייצרתי שבעים עוגות גבינה אישיות והרבה מאוד עוגות תפוחים. את מתכון התפוחים שיחזרתי מסבתא שלי . אורחים באים מתל אביב במיוחד בשביל העוגה הזאת."  אני נענית להצעתה של מרים לטעום פרוסה מעוגת התפוחים של הסבתא, וזו מוגשת לי בגודל של דונם וחצי. המנות הנדיבות במקום הן שם דבר, מסתבר. מה שלא הצלחתי לסיים מהעוגה המופלאה הזו שימח מאוד בעל אחד ושלושה ילדים...

מרים מגוללת באוזני לראשונה את חלקה במאמצי החילוץ של פליטי צד"ל  לישראל, לאחר יציאת צה"ל :"לפני כשלושים שנה התחברתי לבסימה הלבנונית שבאה לעזור לי בבית ובעסק. בתקופה קצרה הפכה לבת משפחה בקשרים נפשיים ואהבה מאוד גדולה. הפכה לי לאחות של ממש. ילדי וילדיה התערבבו. היא הפכה לאמא שנייה לילדים שלי. לפני הנסיגה היא התחילה להביא לי חדשות מלבנון על מה שקורה שם. כשהרחנו את הנסיגה החלטתי לקחת יוזמה. כתבתי מכתב לראש הממשלה דאז אהוד ברק בו ביקשתי ממנו שבמידה שאנחנו יוצאים מלבנון וחייהם בסכנה, אנחנו מבקשים לתת להם להיכנס ולהתארח אצלנו. היה לי ברור, כבת למשפחה ניצולת שואה, שאשכב על הגדר כדי למנוע מנהרות הדם להשפך. באישור של קצין צבא בכיר התחילו להרשם אצלי משפחות שרוצות להכנס במקרה של נסיגה לישראל. יותר ממאה משפחות צד"ל נרשמו אצלי. יצאתי עם ראש המועצה של מטולה לכנסת. בנוכחות תקשורת הובטח לנו ולמשפחות שישראל לא תעזוב אותם בשטח. בהמשך הבנו שההבטחות היו מהפה ולחוץ. מאוד דאגנו כשהבנו מה הולך לקרות להם עם נסיגת צה"ל. הייתי בטירוף של מכתבים לכל השרים וחברי הכנסת. בארץ לא ידעו כלום על מה שצפוי ומה שהצבא מתכנן. יום לפני הנסיגה חששתי לבסימה. קבענו בסוד נקודה על הגבול שבמידה וקורה אסון והם מופקרים ומתחילים להרוג בהם, אנחנו פשוט פורצים את הגדר עם שופל ומחלצים אותם, גם אם יורים עלינו. ביום הנסיגה, במאי אלפיים, היתה פה הרעשה ארטילרית מטורפת. היה ברדק לא נורמלי. את צד"ל עזבו אחורה, מאחרי השערים הנעולים. נחילי חזבאללה ירדו עליהם מכל הכיוונים. כמו בשואה הם חטפו כמה מיטלטלים אם בכלל ורצו לגדר הגבול. הגדר הטובה התמלאה פליטים המתחננים על נפשם והייתה הוראה לא להכניס אותם. בין עשרה לחמש עשרה פליטים נהרגו במהלך הבריחה הזו. המקום היה בבלגן מוחלט. מזוודות פעורות, בגדים זרוקים, פזורים. הם זרקו את התינוקות על הגדר והתחננו שיצילו אותם. העוזרת של ברק התקשרה לאמר לי "רוצי לגדר עם הרשימה שלך, יכניסו אותם.!" בשלוש אחרי הצהריים, בעוד התקשורת העולמית מתעדת איך הפקרנו אותם, הוחלט לפתוח את השערים, לאט מחשש למתאבדים. באסימה ומשפחתה נכנסו, חלקם דרך רג'ר. לא הייתה כל תוכנית לקלוט אותם. לא נתנו להם כלום. לא ידעו מה לעשות איתם. שלחתי את חיימק'ה לקחת את המשפחה של באסימה. הם היו באוטובוס ולא ידעו מה לעשות בהם. הוא הביא אותם הנה. הכנסנו אותם אלינו הביתה. מפה לשם הם היו איתי שנתיים. עסקים באזור עזרו לי לכלכל אותם. בהמשך עברו לאכסנייה בתל חי וזכו שם לתנאים לא תנאים. בעלה של באסימה חלה פה מאוד והתחנן למות בבית. הם חזרו ללבנון ומצטערים על הרגע." שניים מבניה של באסימה עדיין מתגוררים בישראל, מאחר שתלוי נגדם פסק דין מוות בלבנון. מרים משמשת להם משפחה והם קוראים לה "אמא".

במתחם בית שלום נמצאים בנוסף לחדרי האירוח גם גלריה ומסעדה. מרים, שלמדה רקמה אמנותית בתל חי מציגה שם את עבודותיה. הללו מקשטות גם את קירות המסעדה, לצד פריטים מרוקאים אותם אספה מרים במשך השנים. המסעדה, על קירות האבן העתיקים שלה, מרהיבה ביופייה. השולחנות מצופים ריקועים מרוקאים, וגופי תאורה עשויים זכוכית פראית מעשה ידיה של מרים תורמים לאווירה הקסומה. אח עצים גדול מחמם את המקום בחורף, ומטע הדובדבנים של חיימק'ה נשקף מהחלונות. 200 עצי הדובדבן שלו עומדים לרשות האורחים, קטיף עצמי. לצידו חונך חיימק'ה בימים אלה את גינת התבלינים שלו. צמחי התה ועשבי התיבול שלו משרתים את המסעדה הצמודה. השף אסף אוטולנגי (31) גדל במטבח. כבר מגיל 13 בישל לצד אימו, כיום שפית המלון הסקוטי בטבריה. אסף מספר כי במסעדה מתחדש התפריט מידי עונה ,בהתאם להיצע חומרי הגלם בשוק. בחורף מוגשות קדרות ומרקים ליד האח ובאביב עומדת הגינה הקסומה והפורחת לרשות האורחים. את הבשר הטרי מיישנים כאן במקום. התפריט מגוון וכולל דגים טריים, פסטות ומאפים . את שמן הזית מייצר המשק של חיימק'ה והיינות מייקבי האזור. לאחר שחיתנו את ארבעת ילדיהם בגינה המופלאה, החלו לערוך בה גם אירועים. בימים אלה ביחד עם הבת הנטורופתית איה, מגבשים שם סדנת ניקוי רעלים. שתדעו.