כתבו עלינו

מוסף השבת של "מעריב", נובמבר 2007, יעל פז מלמד

מנוחה שלמה 

חופשה במטולה סיפקה את מה שכולנו מחפשים כל הזמן:
קצת שקט, ניתוק, שלווה ואוכל טוב

מרים הוד ממטולה היא חולמת סדרתית. הנה, רק לפני חמש-שש שנים היא חלמה להפוך את בית המשפחה הגדול במטולה למלון קטן ונחמד. חלפה שנה, אולי שנה וחצי, והמלון עמד. עשרה חדרים צנועים למדי וחדר אוכל קטן שבו מקבלים את אחת מארוחות הבוקר הטובות בארץ.

את המלון, את חדר האוכל, את החצר הענקית היוצאת ממנו, שמשובבת את הנפש גם בימי חמסין לוהטים, בנה חיימק'ה שלפני חודש מלאו לו 60, בן זוגה של מרים כבר כמעט 40 שנה, שהוא מגשים חלומות סדרתי.

היא אומרת מה היא רוצה, לא חולפות שעתיים, והוא כבר לבוש בבגדי העבודה שלו, שובר קירות, בונה, מלחים, קודח, מתרוצץ ממקום למקום בחדוות עשייה שיש רק למי שעבורו עבודה היא עניין ממכר. איך שהוא נכנס לפרויקט שדורש ממנו בין 10ל-12 שעות עבודה, הוא נעשה בריא כמו שור, לא צריך שום כדור, לא כואב לו הגב או הראש או הרגליים.

כשהסתיימה הפאזה הראשונה של בניית המלון, מיד החליטה מרים שחייבים לשדרג באופן ניכר את עשרת החדרים. ולא רק אותם: חייבים לבנות במלון הבוטיק הקטן שלהם חדר הסבה נעים וביתי, כדי שמי שמתארח יוכל לשבת בו בערבי חורף, סביב האח.

הקשיב חיימק'ה, בירר איך בדיוק היא רוצה שהדברים ייראו, וכעבור חצי שנה שודרגו החדרים לעין שיעור, ובבית האבן הישן שבו גרו הוריו של חיימק'ה, שנבנה לפני 110 שנים, נבנה מעין לובי שכולו חום ונועם, והוא מזכיר חדרי הסבה דומים בבתי מלון קטנים בעיירות ציוריות בשווייץ, למשל.

חלפו שנתיים, והגיע תורו של המפץ הגדול. כאן כבר היו החלומות די גרנדיוזיים, וכך גם ביצועם. הפעם הלכו על חדר האוכל, החצר הענקית היוצאת ממנו ועל בניית שלוש סוויטות יפהפיות וספא. כמעט שנה לקח המבצע, ומשנסתיים, יכולים סוף סוף בני הזוג לברך על המוגמר ולקבל בשמחה את אורחי המלון שמחפשים במטולה את מה שכולנו מחפשים כל הזמן: שלווה וניתוק.

אנחנו הכרנו את בית שלום ואת מרים וחיימק'ה עוד בשלב הראשון, ונפשנו נקשרה בנפשם. כמו רבים שהתארחו במלון הקטן, הרגשנו גם אנחנו שיש לנו בית בצפון. שוב ושוב אנחנו גומעים בצמא את סיפוריו של חיימקה בעת שהוא לוקח אותנו בטנדר שלו אל מטעי התפוחים, מילימטר וחצי מהגבול עם לבנון.

הוא יודע שאת הנחלה הענקית שהוריש לו אביו, מראשוני מטולה, לא יוכל למכור לעולם. זה התנאי שהכתיב אביו. פעם היתה האדמה בסיס חייו של אדם, של משפחתו, לא נדל"ן מניב. וזו הרוח ששורה באותו בית שלום, ולא תמצא כמותה בהרבה מקומות בארץ.

חגיגה של טעמים   
 לפני כחודש הגענו שוב לביקור. כשנכנסנו לחניה, חשבנו לרגע שטעינו בכתובת. את פנינו קיבלה החצר המוכרת, רק בגודלה כפול. חדר האוכל הפך למסעדה ענקית, אך עדיין שמר על צביונו כבית אבן בן מאה שנים. בבת אחת נשאבנו אל אותו רוגע נעים השמור רק למי שמגיע למקום בו הוא רצוי ואהוב.

התיישבנו מתחת לעץ הלימון העתיק, והחגיגה החלה. לא פחות מעשרה סוגי גבינות מדהימות בטעמן הגיעו לשולחן, כולן מעשי ידיו של חיימק'ה. וגם שלושה סוגים של דגים מלוחים, ואיקרה נפלאה, וריבות, ויוגורט שלא שתיתם כמותו, וכמובן סלט ערבי וחביתה עם עשבי תיבול, מביצים שהובאו מהלול שלוש שעות קודם, וזיתים תוצרת בית, ושמן זית שנכבש שם. ואנחנו ישבנו, ועוד קצת ישבנו, והמשכנו לשבת, ושכחנו לחלוטין מה שהיה, ומה שעוד יהיה.

הדבר המדהים הוא שעבור מיני סוויטה בבית שלום, שזה חדר גדול ומקסים, תשלמו באמצע השבוע רק 450 שקל ובסופי שבוע 600 שקל. בעבור הסוויטות החדשות, שיא הפאר וההדר, תשלמו כפול. שווה.

המחיר כולל את ארוחת הבוקר המיוחדת והנהדרת הזו, וישיבה בטלה בחצר, וטיול במטולה עם חיימק'ה ומסע בין מטעים. אבל גם אם אתם סתם בצפון ורוצים שארוחת הבוקר תהיה חוויה, הגיעו למטולה, לבית שלום, ותמורת 60 שקל תהיה לכם החוויה שאתם מחפשים.

כל עונה וניחוחה המיוחד. כל עונה שווה לקחת יום או יומיים בהשאלה, להחליט שהכל יכול לחכות ולצאת לחופשונת. כל עונה, אבל הסתיו תמיד יהיה מיוחד.

מי שאוהב את הבוקר, כמוני, עדיף כמה שיותר מוקדם, לא ישכח כל כך מהר את הצינה הנעימה שמקבלת את פני הקמים, את הטבע מסביב המתעורר לאיטו לחיים, את כיפת החרמון הנשקפת מהמרפסת של הסוויטה, כשיושבים מהופנטים, רון בלב וכוס קפה ביד, ונורא רוצים לחשוב על משהו, אבל שום דבר לא עולה בראש. וככה אפשר להמשיך שעות.